בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דברים שיורמים יודעים: למה השד השמאלי גדול יותר?  

דברים שיורמים יודעים: למה השד השמאלי גדול יותר?

 
 
יורם שורק

מדוע, כמעט תמיד, השד השמאלי גדול יותר? והאם זה מעיד על סכנה בריאותית? למה אנחנו מגיבים לדגדוגים? לכל שאלה תשובה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דנה ארוך תורמת שתי שאלות:

למה השד השמאלי באופן שיטתי יותר גדול מהימני? בדקנו [!] אצל הרבה נשים, וכ-95% מהנשים הצהירו שהשד השמאלי גדול יותר. במקרים מעטים הימני היה יותר גדול. האם יש סיבה?
 

מה שנכון, נכון

 
ראשית, כל הכבוד על היסודיות והחריצות: כדי שהמיעוט של 5% ימנה לפחות 2 נשים היה עליך לחקור 40 נשים לפחות. היה מי שבדק מדגם גדול מעט יותר: ד"ר דיאנה סקוט מאוניברסיטת ליוורפול בדקה לא פחות מ-504 נשים, ומצאה שגודל השד הממוצע הוא 500 סמ"ק ושההפרש הממוצע בין השניים הוא כ-55 סמ"ק (לטובת השמאלי).
 
סימטריה בגודל השדיים נדירה מאד. ונוס על-פי הצייר וויליאם בוגוריו (ויקיפדיה)
 סימטריה בגודל השדיים נדירה מאד. ונוס על-פי הצייר וויליאם בוגוריו (ויקיפדיה)   
רק לנבדקת אחת מה-504 היו זוג שדיים זהים בנפחם, ואם נצרף את המדגם שלך, דנה, הרי מדובר ב-1 מתוך 544 לפחות - כלומר, רק ל-0.18% מהנשים יש חזה כמו זה המוצג בפרסומות לבגדי ים.

שלמה המלך אמנם דימה בפרק הרביעי של שיר השירים את השדיים לתאומים - " שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים." - אך ודאי שאין הכוונה לתאומים זהים. החכם באדם משפר את אבחנתו האנטומית בפרק ז', שם השדיים מדומים לאשכולות (שאף פעם אינם זהים) " " וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים".

אבל למה , שואלת דנה, יסטה החזה הנשי מהסימטריה?

פשוט כי אין סימטריה. השדיים אינם יוצאי דופן: גופנו הרבה פחות סימטרי מכפי שאנחנו מדמיינים אותו. לא רק היד הרגל והעין הימנית מועדפות אצל רובנו על האחיות מצד שמאל; הרבה מהאברים הזוגיים האחרים - ריאות, כליות, שחלות וכו' - שונים זה מזה בגודל, אלא שהבדלים אלה פחות מושכים את תשומת ליבנו.
 
 

יש גם א-סימטריה גברית

אמנים הסתירו לאורך השנים את הא-סימטריה הנשית (ASAP)
 אמנים הסתירו לאורך השנים את הא-סימטריה הנשית (ASAP)   
האם יש חשיבות (פרט לקושי בהתאמת חזייה) להבדלי הגודל?

מסתבר שכן: השד השמאלי לא רק גדול יותר אלא גם פגיע יותר לסרטן. על כל 100 מקרי סרטן המתגלים בשד ימין, מתגלים 107 מקרי סרטן בצד שמאל. באיברים אחרים הסרטן מעדיף דוקא את הימין: על כל 100 מקרים של סרטן הריאה הימנית או השחלה הימנית, מתגלים 86-87 מקרי סרטן "שמאליים" . יתרה מזו: אי סימטריה ניכרת בחזה מנבאת סיכון גדול יותר ללקות בסרטן השד; עליה של 100 סמ"ק בהפרש הנפח שבין השדיים מקפיצה את הסיכון לסרטן השד ב-50%.

גם לנו, הגברים, אסימטריה משלנו. האשך השמאלי ממוקם אצל כ-63% הגברים נמוך מחברו הימני ואצל כ-25% דווקא הימני מסתכל על חברו מלמטה. אי אפשר לתרץ את ההבדל בגרביטציה המושכת את האשך הגדול חזק יותר לכיוון מרכז כדור הארץ, משום שדווקא האשך הימני (9.95 גר' בממוצע) כבד מהשמאלי (9.36 גר' בממוצע). יתכן שלהפרשי הגובה יש מטרה - למנוע מעיכה של האשכים בתנאי לחץ.

לאורך ההיסטוריה התעלמו האמנים באלגנטיות ובטקט מאי הסימטריה בשדיים הנשיים, אך חשפו באכזריות את אי-הסימטריה הגברית: מאז יוון הקדומה מפוסלים גברים עירומים כשאשכם השמאלי נמוך יותר (אם כי לרוב טעו הפסלים והעניקו לו גם יתרון גודל על שכנו). אנקסוגוראס, פילוסוף יווני בן המאה החמישית לפנה"ס, היה הראשון ליחס, ובצדק, לאב את קביעת מין העובר - אך טען כי בנים מקורם בזרע מהאשך הימני העליון. ממשיכי דרכו המליצו, לכן, למי שרוצה לקבוע את מין הצאצא לקשור את האשך המייצר זרע לא רצוי. לפי אסכולת היפוקרטס (זה משבועת הרופאים), החלב מהשד הימני "חזק" יותר ומתאים יותר לבנים מחלב השד השמאלי.
 

האם הצחוק עקב דיגדוג הוא רפלקס או תגובה נלמדת?

תגובת הצחוק וההתפתלות כתגובה למגע עדין מופיעה אצל תינוקות ואינה מצריכה לימוד. יתכן שהמקור לתגובה העזה לדגדוג מקורה בתנועת רפלקס כתגובה למגע פתאומי המשותפת ליונקים רבים, התנערות שמטרתה הגנה מיצורים זוחלים כעכבישים או נחשים.

אבל חשיבותו של הדגדוג אצלנו בני האדם, ואצל קרובינו השימפנזים, אינה בהשלכת עקרבים אלא בחיזוק קשרים חברתיים: ילדים יגיבו בצחוק לדגדוג של ההורים אך לא יצחקו כלל אם ינסה לדגדג אותם אדם זר. התינוק לומד ליהנות ממגע ידו של המטפל, כך שירשה גם מגע קרוב שאינו נעים: טיפול בפצע או הרחקה מסכנה. באופן דומה דגדוג הוא פעילות המחזקת קשר בין אחים ומונעת אלימות.
 

למה בעצם שנצחק כשמדגדגים אותנו?

גם שימפנות מדגדגות אחת את השניה (ASAP)
 גם שימפנות מדגדגות אחת את השניה (ASAP)   
מופלאים גבולות המדע: אנחנו מבינים לא רע למה אנחנו מקריחים, משלשלים או מדוכאים אבל לא למה אנחנו צוחקים. בהעדר ידיעה ודאית נסתפק בהשערות מקובלות. בניגוד לדעה רווחת צחוק אינו ייחודי לבני אדם: שימפנזים וקופים אחרים משמיעים קולות דומים מאוד באופי (משך הצליל ומשך ההפסקות שבין התפרצויות הצחוק) ובתדירות הצליל לצחוק שלנו ובסיטואציות חברתיות דומות.

שימפנזים בטבע ישמיעו קולות כאלו כאשר חבר אחר בלהקה ידגדג אותם או ירדוף אחריהם במשחק המזכיר "תופסת". הקוף המדגדג או הרודף נוטה להמשיך הפעילות הזו ככל שהוא מקבל חיזוק לכך ע"י הצחוק של חברו למשחק. את המקור לצחוק ולדגדוג יש לחפש, על כן, בביולוגיה שלנו ולא בלימוד. לפי השערה אחת, צחוק הוא תגובה להרפיה של לחץ: בדיחות מבוססות על בניה הדרגתית של ציפייה ומתח שנפתר באופן בלתי צפוי, קול הצחוק הוא מעין "צפירת הרגעה" שנועדה לאותת שהסכנה או הקונפליקט אינם אמיתיים.

באותה רוח ניתן לראות בדגדוג התקרבות מאיימת לכאורה לחלקי גוף רגישים, שמסתיימת במגע בלתי מזיק, צחוקו של התינוק המדוגדג הוא מעין חזרה לצחוק הבוגר. אנשים שנפגע החלק במוחם האחראי על העיבוד הרגשי של תחושות (Insular cortex), יצחקקו בתגובה לכאב משום שהתחושה נקלטת אך לא מתורגמת לסבל - בדומה לדגדוג המאיים, שאינו יוצר כאב, או המתח בבדיחה שאינו מוביל לסכנה אמיתית.
 

למה אי אפשר לדגדג את עצמנו?

דגדוג הוא סוג של התקרבות בלתי מסוכנת (ASAP)
 דגדוג הוא סוג של התקרבות בלתי מסוכנת (ASAP)   
הצחוק הוא תופעה חברתית; אבל בעוד בדיחה כתובה יכולה להצחיק אותנו כשאנחנו לבדנו, רוב בני האדם אינם יכולים לדגדג את עצמם. כדי שמגע יגרום לנו צחוק הוא צריך להיות בו בזמן לא מאיים (לבוא מאדם מוכר) ובלתי צפוי.

הסיבה נעוצה במנגנון מוחי המאפשר לנו לחזות את התחושות שיתלוו לתנועה שאנו יוזמים, חיזוי מוקדם זה מחליש את התחושה. התחושות מהעור, השרירים, העצמות והמפרקים מעובדים בחלק של קליפת המוח הנקרא somatosensory cortex: אזור זה מופעל פחות כאשר מקור התחושה בפעולה רצונית.

משערים כי המוח הקטן (cerebellum), אזור בחלקו האחורי של המוח האחראי על תאום של פעולות רצוניות (קואורדינציה) אחראי גם לחיזוי התחושה הנלווית לפעולה, ולכן להחלשתה. אם יכה מישהו על כף הרגל שלך באותה כוח שאתה מפעיל עליה בזמן ריצה תרגיש את המכה באופן חד בהרבה מהתחושה בזמן ריצה ממש.

באופן דומה החיזוי של תחושת מגע האצבעות בעור צריך להפחית את ההשפעה המדגדגת. אנשים שנפגעה יכולתם להפריד בין גירויים פנימיים לחיצוניים, כגון הסובלים מהזיות שמיעה (Auditory hallucinations) או מסכיזופרניה מסוגלים לפעמים, לכן, לדגדג את עצמם.

מוזר, לכן, שמחדשי השפה העברית בחרו דווקא את השורש דגדג לגזור ממנו את שם האיבר המגיב יפה על גירוי עצמי – הדגדגן.
 
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? פורום "לכל שאלה תשובה" מחכה לה (ניתן גם לשלוח שאלות ל- ysorek@gmail.com)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by