בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הגיבור שהוביל את עמו לאסון 
 
 יאסר ערפאת (רויטרס)   
 
יוסי גורביץ

הוא היה מהפכן בתקופת צ'ה גווארה, ומחבל שזכה בנובל לשלום. קווים לדמותו של אדם שאפילו תאריך לידתו שנוי במחלוקת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אי אפשר לדעת בוודאות מתי נולד מוחמד עבדול ראוף ערפאת אס קודווה אל חוסייני, או היכן. תאריך המוסכם לצרכי נוחות הוא ה-24 באוגוסט, 1929 - אבל יש החולקים עליו, ומצעירים את ערפאת בכשנתיים. גם מקום לידתו לא ברור: רבים סבורים שנולד בקהיר, אחרים מצביעים על עזה, וערפאת עצמו התעקש מדי פעם שנולד בירושלים. הרישומים המנדטוריים בפלסטינה-א"י ובמצרים לא היו מדויקים די הצורך כדי לתת תשובה אפילו לבסיסיות שבשאלות.

עראפת עצמו השתדל לערפל את האמת ככל האפשר, ולערב בה כמה שיותר מן המיתוס. למשל, הוא טען שהשתתף במלחמת העצמאות. אם יש אמת בדבר, ניתן לומר שהוא לא הותיר רושם רב.
 

שנות החמישים: מהנדס ותועמלן

 
הרישומים הראשונים שניתן לתת בהם אמון על ערפאת מופיעים בשנות החמישים. אז למד ערפאת הנדסה באוניברסיטה של קהיר, והיה פעיל בחוגי הסטודנטים הפלסטינים. הוא סיים את לימודיו ב-1956, עקר לכווית, שם הפעיל עסק קטן ומצליח. את כל זמנו הפנוי המשיך להשקיע בפוליטיקה פלסטינית; ב-1958, היה ממייסדי הפתח.

ב-1964, הצטרף הפתח לאש"ף, שהיה ארגון-מטריה לכלל הארגונים הפלסטינים - היו, וישנם, עשרות מהם. האידיאולוגיה הרשמית של הפתח היתה הקמת מדינה דמוקרטית וחילונית ברחבי פלסטין של 1947, כשהוא מכיר בזכותם של יהודים לשבת בשטח - אבל רק אם הגיעו לפלסטינה לפני 1917, שנת הצהרת בלפור.
 

כמעט בידי השב"כ

המבצעים של הפתח נחלו הצלחה מצומצמת בלבד - הלוחמים לא היו מאומנים, כל השלטונות הערביים ראו אותם בעין רעה, והנשק היה מצוי בצמצום. אבל הם השיגו הצלחה אחת: הם הצליחו ליצור תודעה לאומית פלסטינית. מלחמת ששת הימים הגדילה מאד את מספר הפלסטינים שנכבשו על ידי ישראל, וב-1967 הגיע ערפאת לגדה המערבית, ושם ניסה לארגן מלחמת גרילה. הוא השתמש בכל הכללים שרווחו בעידן צ'ה גווארה, והיתה לו הצלחה דומה. ה"מרד" שתכנן נכשל קשות, ואנשי שב"כ כיתרו את הבית בו הסתתר - דקות ספורות לאחר שחמק ממנו. המיטה עדיין היתה חמה.

אש"ף התבסס בירדן, משם שלח מחבלים אל תחומי השטחים שבידי ישראל. המבצעים נכשלו, בדרך כלל - אבל הם הפנו תשומת לב בינלאומית אל הפלסטינים ואל דרישותיהם. ב-1968, פלשה ישראל לירדן בנסיון לחסל את ערפאת ואת המנגנון שלו. ערפאת נמלט מיד, אך הלוחמים הפלסטינים נלחמו באורח עיקש, ובסיוע ירדני הסבו מפלה לצה"ל, שנאלץ לסגת מכראמה כשהוא משאיר טנקים פגועים בשטח. הפלסטינים רואים את קרב כראמה כ"קרב המייסד" שלהם. על חלקו של ערפאת הם עוברים בשתיקה.

ב-1969, החליף ערפאת את אחמד שוקיירי בתפקידו כיושב ראש אש"ף, תפקיד בו הוא מחזיק עד היום. שוקיירי, שנאומיו המפוצצים נראו נלעגים לאחר התבוסה הערבית המוחצת במלחמת ששת הימים, ירד מן הבמה.
 
 

עידן הזהב של הטרור

עליית כוחה של ברית המועצות, והקריסה האמריקנית בויאטנם, הפכו את שנות השבעים לעידן הזהב של הטרור הבינלאומי. כנופיית באדר-מיינהוף בגרמניה, הבריגדות האדומות באיטליה, דיירקט אקסיון בצרפת, קרלוס - היה זה העידן של הצעיר הזועם והחמוש. ומאחוריו עמדה, כמעט תמיד, מולדת הפועלים ברית המועצות, שהקדישה סכומים נדיבים לערעור המשטרים במדינות המערב.

קצין הקישור של ערפאת לק.ג.ב. היה גנרל הסקוריטטה הרומני, יאן פאצ'פה. פאצ'פה, בכיר העריקים ממזרח אירופה, טען בספרו "אופקים אדומים" כי ערפאת הפעיל גם את קבוצת אבו נידאל, שעיינה את הפתח ורצחה את אנשיו. פאצ'פה טען שערפאת היה הומוסקסואל, והביא ציטוט מעניין מפי ערפאת. אחד מעוזריו של פאצ'פה שאל את ערפאת אם יקבל מדינה פלסטינית, אם תוצע לו על ידי ישראל. "השתגעת?", הגיב ערפאת, "להמיר מהפכה בביורוקרטיה?"

המהפכן בעיני עצמו חי טוב. במהלך שנות השבעים, בנה ערפאת מדינה בתוך מדינה בלבנון - והרס, למעשה, את המדינה. האיזון העדין בין העדות הופר עם הופעתם של עשרות אלפי פלסטינים. מאז ועד תחילת שנות התשעים, היתה לבנון במצב של מלחמת אזרחים בלתי פוסקת. בין ההרס והנזק, חיו מנהיגי ארגוני הטרור כמו מלכים. טום פרידמן, שחי בביירות של התקופה, מספר על אחד מעוזריו של ערפאת שכאשר חשק הלז בקוויאר, הוא פשוט שלח את אחד מבריוניו להעיר בעל מעדנייה ולקחת את הקוויאר באיומי נשק.

אם בשנות השישים, הסתפק אש"ף בחציית הגבול ובהתקפת ישראלים אקראיים, עכשיו הפכו מבצעיו לראוותניים יותר - מכוניות תופת, חטיפת מטוסים, לקיחת בני ערובה, התקפה על האולימפיאדה. בעידן שבו טענה גולדה ש"אין עם פלסטיני", הם הוכיחו שהוא קיים - בצורה הברוטלית ביותר. ב-1976, אף נאם ערפאת באו"ם. לישראל נמאס ממנו במהירות.

ב-1978, פלשה ישראל ללבנון, בנסיון לחסל את אש"ף. הנסיון, שכונה מבצע ליטני, נכשל. ב-1981, אגר אש"ף מספיק קני ארטילריה כדי להפוך לאיום רציני על ישובי הצפון. במאי-יוני 1981, התנהל קרב בין חיל האוויר לבין הארטילריה של אש"ף. חיל האוויר נכשל במשימתו; ממשלת בגין נאלצה להגיע להסכם הפסקת אש בלתי רשמית עם אש"ף, באמצעות מתווך אמריקני, פיליפ חביב. במשך שנה נשמר השקט.

ביוני 1982, החליט שר הביטחון שרון לחזור על מבצע ליטני, רק הרבה יותר גדול. עם תחילת הקרבות, נמלט מפקד דרום לבנון, מקורבו המושחת של ערפאת, חאג' איברהים, על נפשו; ההגנה הפלסטינית בדרום לבנון התמוטטה מיד לאחר מכן. עם זאת, קרבות עיקשים התרחשו במחנות הפליטים ובמוצב הבופור.

ערפאת מצא עצמו נצור בביירות. לחץ בינלאומי, וחשש מאבידות כבדות אם יתרחשו קרבות רחוב במחנות הפליטים הדחוסים של העיר, הניע את ישראל לאפשר את יציאתו לתוניס. זו היתה תבוסה מושלמת לערפאת. ההקלה היחידה הגיעה כאשר צה"ל סייע לפלנגות לבצע טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה: פצצות התאורה שירה צה"ל כדי לסייע לרוצחים חיסלו את הלגיטימיות של פעולת ישראל בלבנון, והיא החלה בנסיגה. כבונוס, הודח אריאל שרון ממשרד הביטחון בשל תפקידו באירועי סברה ושתילה.
 

השנים השחונות

ברית המועצות נכנסה לשלב הדעיכה שלה בסוף שנות השבעים, והסיוע שהגישה לארגוני הטרור התפוגג. מדינות ערב, שלא אהבו את מה שאירע בלבנון, החלו לקצץ את הכספים שנשלחו לערפאת. ב-1985, תקפה ישראל את משרדי אש"ף בטוניס - וכמעט ואיש לא מחה.

האינתיפאדה ב-1987 תפסה את אש"ף בלתי מוכן. ערפאת נדרש לחודשיים להבין שמשהו יוצא דופן מתרחש. המהפכה התחילה, והמהפכן המדופלם, המורגל בטיסה במחלקה הראשונה, לא שם לב. את השליטה בשטח הוא איבד כמעט מיד. ב-15 בנובמבר, 1988, עשה בכל זאת צעד חשוב: הוא הכיר בזכות קיומה של ישראל. היום הפך ליום העצמאות הפלסטיני.

ב-1990, עשה ערפאת שגיאה קריטית נוספת: הוא תמך בסדאם חוסיין בפלישתו לכווית. עמדה זו היתה מנוגדת לעמדת שאר מדינות ערב, שתמכו בקואליציה של בוש האב. כשנגמרה המלחמה, מיהרו הכוויתים הזועמים לנקום בפלסטינים, שמאות אלפים מהם עבדו שם כעובדים זרים. ערפאת מצא עצמו בלתי רצוי בכל מקום, פרט לעיראק.
 

אוסלו

ערפאת היה בעייתם של הפלסטינים. לא היה להם מנהיג אחר. הוא היה מוכר בעולם כולו; הכאפייה שלו היתה הסמל הפלסטיני. הם לא הסכימו שמישהו אחר ינהל משא ומתן בשמם. בנסיון ליצירת הסכם אוסלו, גילו מנהיגי ישראל כי אין ברירה אלא לדבר עם ערפאת - אם הם רוצים בקץ לסכסוך.

אבל מה שאמר ערפאת לפאצ'פה כעשרים שנה קודם עדיין היה בתוקף: הוא לא היה איש של ביורוקרטיה, הוא היה איש של מהפכה מתמדת. בלשון עדינה פחות, הוא לא היה איש של עבודה קשה. הוא הקיף עצמו במקורבים מושחתים; את המנהיגים המקומיים דחה. את מדיניותו ניהל ללא סדר או תכנון, נע על פי משבי הרוח, מיום ליום. הוא אמר שויתר על המאבק המזוין - אבל זכר שרק המאבק המזוין הניב תוצאות. הוא הכיר בזכות הקיום של ישראל, אבל לא היה יכול לוותר על חלום השיבה. הוא לא רצה להיות ראש עירית שכם; הוא רצה להיות נשיא פלסטין. הוא לא היה יכול לדחות את הקריאה לאחוז שוב בנשק.

אפשר שהפלסטינים היו ראויים למנהיג טוב יותר, מנהיג שיוכל לעבור מן המהפכה אל הבניה. הם לא זכו לו. ערפאת הוכיח שאי אפשר להתעלם מן הפלסטינים; הוא גם הפך את הלאומיות הפלסטינית לדבר מעורר זוועה. הוא לא היה בן גוריון: הוא דמה יותר לקסטרו, איש המהפכה שבלעה וממשיכה לבלוע את בניה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by